גזר דין בתיק ת"פ 19916-07-12

הנאשם  מס' 1  יליד  1958   אשר מקום מגוריו דורא  הורשע על פי הודאתו בפתח משפטו בעבירה של כניסה לישראל ביום 9/7/12 לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. 

הנאשם מס' 2  יליד  1993  אשר מקום מגוריו דהאריה   הורשע על פי הודאתו בפתח משפטו בעבירה של כניסה לישראל לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.  כמו כן הנאשם מס' 2 הודה והורשע בפתח משפטו בעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

שני הנאשמים נמצאו באתר בנייה. בא כוחם טוען כי המדינה בחרה להעמיד רק את הנאשמים לדין הגם שהם החוליה החלשה. על כך השיבה באת כוח המדינה, עו"ד אליהוא -פיטוסי כי בנסיבות נשוא תיק זה המעביד ברח כאשר הנאשם מס'  1 התקשר אליו מהמעצר.

המדינה עותרת להטיל על הנאשמים עונש מרתיע בהתבסס על  פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת כפסק דין יחיד כמנחה למתחם הענישה המתאים לעבירה של כניסה לישראל שלא כדין. בגין עבירה זו קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה הראוי לפי תיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977  הוא מאסר בפועל של בין חודש לששה חודשים מאסר מותנה והתחייבות כספית ( סעיף 9 לפסק הדין בע"פ 41708-07-12 , מיום 24/7/12) .

עיקר הטיעון של באת  כוח המדינה בהתבסס גם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא הטיעון הביטחוני, והנטל הכלכלי המוטל על מדינת ישראל והחברה הישראלית.

נסיבותיו של הנאשם מס' 1 הן כי הוא הורשע בשנת 2010 בגין כניסה לישראל והוטל עליו עונש מותנה של 4 חודשים למשך שנתיים שלא יעבור על העבירה בה הורשע (גזר דין מיום 14/7/10).

אבל המדינה נתנה לנאשם מס' 1 היתר לעבוד במדינת ישראל מיום 2/5/12 ועד ליום 7/6/12 (סומן נ/1).

בא כוח הנאשמים, עו"ד כהן הסביר כי הרישיון בוטל שלא מחמת מעשי הנאשם מס' 1 כי אם בנסיבות רפואיות שלו. הנאשם מס' 1 סובל מאפילפסיה כעולה מהאישורים הרפואיים (סומן נ/2)  . הרישיון שלו בוטל כאשר המעביד שלו למד על מחלתו. הנאשם  נכנס לישראל כדי לסיים את העבודה כי המעביד היה אמור להעביר אותו למעביד אחר שהיה מוכן להעסיקו למרות מחלתו ולהסדיר את ההיתר. אך במקום זאת ההיתר בוטל.

באשר לעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו, בה הורשע הנאשם מס' 2, הסביר עו"ד כהן כי כאשר המשטרה הגיעה לאתר הבנייה הוא נבהל והתחבא בגג וכאשר אותר הוא שיתף פעולה עם המשטרה  ולא התנגד למעצר.

בא כוח הנאשמים טען כי הנאשם מס' 1 יליד 1958 אינו אדם צעיר, כניסותיו לישראל הם לצורכי פרנסת משפחתו. הוא כאמור סובל ממחלת הנפילה. בשלב מעצר הימים הוא שוחרר בתנאים אך לא עמד בהם כי הוא לא היה יכול לגייס את ההפקדה. כמו כן הנאשם מס' 1 מחתן את בתו.

נטען כי יש מקום להפעיל את אותה ענישה על שני הנאשמים. בנוסף נטען כי אלמלא נלחץ הנאשם מס' 1 וברח לגג, הוא לא היה מועמד לדין כלל כי זו כניסתו הראשונה. מדובר באדם צעיר בן 18.5 .

בנוסף נטען לרמאדאן וכן החג בתום הרמאדאן. 

לפיכך לאחר ששקלתי את פסק הדין שקבע את העיקרון המנחה והדגיש את האינטרס הציבורי וכנגד את הנסיבות המפורטות לעיל, אני מטילה על הנאשמים  את העונשים המצטברים הבאים:

בנסיבות שהועלו לעיל מדוע הנאשם מס' 1 היה בישראל שלא כדין, אני סבורה כי הטלת מאסר בפועל בנסיבות אלה לא יהיה מידתי, בנסיבות שהנאשם איבד את היתר העבודה שלו בגלל מחלתו. כי כך הוא נענש פעמיים .

אינני מפעילה את התנאי כאשר המדינה התירה לנאשם להיכנס לתחומה לעבוד למרות התנאי. המדינה אינה יכולה להתיר את הכניסה מצד אחד ולהעניש על שימוש בהיתר מצד שני.

לפיכך אני מטילה על הנאשמים את העונשים הבאים:

נאשם מס' 1 :

מאסר על תנאי של חודש למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

אני מאריכה את העונש המותנה שהוטל בת.פ. 14797-01-10 למשך 12 חודשים נוספים שימנו מיום הכניסה לישראל בפועל ( 9/7/12).